40 שנה להפיכה הצבאית בארגנטינה: עדויות אישיות ברפלקסיה היסטורית

הרחב הכל

מרטינה ליברטאד וייס:

​"הכלא היה ביתי 
במשך 11 החודשים הראשונים לחיי.
היו נותנים לי להסתובב בפרוזדור
שחיבר בין חדרי האסירות,
וגם מרשים לי לשחק בחצר (עם מלווה, כמובן).
כביטוי לסולידאריות כלפי חברותיה,
אמי הייתה נותנת לאסירות האחרות
להוציא אותי לחצר בתורנויות"

 

 

להמשך קריאה: חזיונות מהכלא - רוח הרפאים מהרהרת

היום לפני ארבעים שנה, הייתי תינוקת בת חמישה חודשים והתגוררתי יחד עם אמי בבית הסוהר ע"ש גוריטי (Gorriti) בסן סלבדור דה חוחוי (San Salvador de Jujuy), עיר הבירה של הפרובינציה חוחוי Jujuy) ), בצפון מערב ארגנטינה. המקום הזה לא היה לי חדש לגמרי, כי כשנולדתי אמי כבר הייתה כלואה יותר משנה, כך שעד אז לא ידעתי איך נראה העולם החופשי. ההורים שלי נשלחו לבית הסוהר עוד לפני ההפיכה הצבאית, בתקופת השלטון הדמוקרטי של איסבל מרטינס דה פרון (Isabel Martínez de Perón). כמו שקרה לפעילים פוליטיים וחברתיים רבים אחרים תפרו להם תיקים כדי להאשים אותם בחתרנות, אף על פי שהפעילות הפוליטית שלהם הייתה גם חוקית וגם לא-אלימה. אמי עבדה כמחנכת בבית ספר התיכון להכשרת מורים (Escuela Normal), שם היא השתדלה לשלב בהוראה שלה את התיאוריות של מחנכים דגולים כמו פאולו פריירה (Paulo Freire) וז'אן פיאז'ה (Jean Piaget), אותן היא למדה במשך לימודיה האוניברסיטאיים. בשונה ממנה, אבי עזב את לימודי ההנדסה באוניברסיטת בואנוס איירס על מנת לעבוד כטכנאי במפעל אינחניו לדסמה (Ingenio Ledesma), ולתרום להתחדשות איגוד העובדים בו. באותם הימים, המפעל הזה היה ידוע בגלל היחס האכזרי והמתעלל במיוחד כלפי עובדיו, ברובם ממוצא ילידי.

 

כמו אנשים רבים אחרים, ההורים שלי הגיעו לגור בעיירה על שם המשחרר גנרל סן מרטין (Libertador (General San Martín, המוכר בשם "יישוב לדסמה" (Pueblo Ledesma), עם כוונה ברורה לתרום לצמצום התהום החברתית באזור ולשיפור רמת החיים בו, תוך כדי העלאת המודעות הפוליטית והחברתית. למעשה, למרות הרווחים הגדולים עד מאוד של המפעל אשר בזכותם בעליו נמנו בין המשפחות העשירות ביותר בארגנטינה, תנאי העבודה הקשים והפרת זכויות העובדים, העלו את שיעור תמותת התינוקות באזור למקום הראשון בארגנטינה כולה. הזכויות להן זכו פועלים בערים גדולות כמו בואנוס איירס או קורדובה, לא נחשבו על ידי בעלי המפעל ועל ידי בני בריתם החשובים ביותר בפוליטיקה, הכלכלה והעולם האינטלקטואלי של המדינה, לתקפים כלפי אוכלוסיית העובדים שלו, שכפי שציינתי קודם כללה בעיקר ילידים.

 

ההורים שלי השתייכו לדור שברחבי העולם היה מוכן לתרום את חלקו כדי לבנות חברה חופשית וצודקת יותר. ביישוב לדסמה הם השתתפו באופן פעיל בתנועה רחבה מאוד מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, שהובילה שינויים מרחיקי לכת ברמות התרבותית, הפוליטית והחברתית. אבי, כאמור, עזר לחידוש הפעילות של התאגדות העובדים, והיה לאחד המנהיגים שלה. במשך חמשת השנים בהם הוריי התגוררו בלדסמה מאבק העובדים הצליח להשיג הישגים רבים, בעקר בתחומי הדיור  והבריאות. כמו רבים בעיירה הקטנה הזו, אבי שילם בחייו על "חוצפתו" לפגוע באינטרסים הכלכליים של אחת המשפחות המשפיעות ביותר במדינה.

 

 

בזמן שהם בילו בבית סוהר,

למרות העינויים הקשים שהם עברו,

הם החליטו לבחור בחיים ולהביא אותי לעולם.

 

 

אך לפני ש"העלימו" אותו הוא נשלח, כאמור, לכלא, אף על פי שהוא לא היה אמור להגיע לשם. בעצם, כוחות הביטחון של האזור קיבלו הוראות ממשרד הרווחה החברתית, אשר בראשו עמד השר חוסה לופס רגה המכונה "המכשף" José López Rega "el brujo")), לחסל את אבי בלילה של ה-13 באוקטובר 1974. אבל, האנשים שהיו אמורים להרוג אותו הכירו אותו היטב, ולא היו מסוגלים להשלים את המשימה. כך סיפר לאמי, זמן- מה לאחר המעשה, אחד השוטרים שהשתתף ב"מבצע". מרד זה של אנשי הבטחון שהופעלו על ידי ה-  Triple A(Alianza Anticomunista Argentina, התארגנות מחתרתית ימנית שפעלה בתוך שירותי הביטחון ומנגנון המדינה הארגנטיני) במפקדים שלהם, הוא זה שאפשר, מבחינה מסוימת, את הגעתי לעולם. יום אחרי הניסיון הכושל לחיסול אבי, הוריי נשלחו לכלא תחת האשמה בפעילויות "חתרניות" ופגיעה בביטחון הלאומי. אך שבזמן שהם בילו בבית סוהר, למרות העינויים הקשים שהם עברו, הם החליטו לבחור בחיים ולהביא אותי לעולם. דבר זה התאפשר מפני שלפני ההפיכה הצבאית, להוריי, כמו לכל האסירים הנשואים, הייתה הזכות להתייחד לצרכים "היגייניים" פעם בשבוע, בתא של אבי.

 

 כשנולדתי, באוקטובר 1975, תנאי החיים בבית הסוהר היו יחסית טובים עבור אמי. היא נשלחה, יחד עם אסירות פוליטיות אחרות, לכלא אל בואן פסטור (El buen pastor, הרועה הטוב), המנוהל ע"י נזירות. אומנם היא לא יכלה ליהנות מהחופש שלה, הנזירות היו מאפשרות ל-"כיבשות האבודות" שהיו תחת אחריותן לעבוד בגינה ולהרים הופעות תיאטרון. האסירות הפוליטיות, מתורגלות היטב בענייני מאבק, הצליחו, עם הזמן, לקבל יותר ויותר “הטבות” קטנות מהאחיות. אך הרוטינה אליה התרגלו נשברה באופן פתאומי כשהייתי כבת חודש, בנובמבר 1975. אז, קבוצת חיילים חמושים פרצה לבניין, הוציאה את האסירות משם, והוליכה אותן החוצה בצעקות ואיומים מבלי לתת הסבר כלשהו. בדיעבד, התברר לאמי שפעולה זו הייתה למעשה סימן מוקדם לקראת ההפיכה הצבאית: האסירות הובאו למחלקה מיוחדת שסודרה בתוך בית הסוהר לגברים ע"ש גוריטי (Gorriti), שם הן נכלאו בתאים חשוכים (החלונות הוחשכו לפני הגעת האסירות), תחת "משטר ביטחון מירבי" (Régimen de maxima seguridad).

 

אמי, כמובן, לא הייתה לגמרי מבודדת, כי היא הייתה איתי. החלון שלה, שהיה קטן וקרוב לתקרה (על מנת להסתכל דרכו היא הייתה צריכה לעלות על שולחן), לא הוחשך בזכות נוכחותי שם. השאירו אותנו בתנאים אלה עד לחג המולד. בחג זה, אמנם נפתחו החלונות, אבל שום דבר לא חזר לקדמותו. האווירה הייתה כבדה במיוחד. ב-24 במרץ, יום ההפיכה הצבאית, הכלא התמלא באסירים חדשים, גברים ונשים כאחד.

 

 

האפשרות להחזיק או אפילו לראות מרחוק

תינוקת שלמרות הכול צוחקת ומשחקת,

עזרה להמון אסירות להיאחז בחיים

 

 

הכלא היה ביתי במשך 11 החודשים הראשונים לחיי. היו נותנים לי להסתובב בפרוזדור שחיבר בין חדרי האסירות, וגם מרשים לי לשחק בחצר (עם מלווה, כמובן). כביטוי לסולידאריות כלפי חברותיה, אמי הייתה נותנת לאסירות האחרות להוציא אותי לחצר בתורנויות. כפי שאמרו לי פעמים רבות בשיחות אישיות, ואפילו העידו בבית המשפט פעם אחת, האפשרות להחזיק או אפילו לראות מרחוק תינוקת שלמרות הכול צוחקת ומשחקת, עזרה להמון אסירות להיאחז בחיים. כי בוודאי החיים שם לא היו קלים. היו מוציאים אנשים לעינויים, וכולם ידעו שבכל רגע נתון היו יכולים להוציא אותם להורג. למעשה, חלק ניכר מהאנשים שהיו מסתובבים איתי בחצר, או שרים לי בפרוזדור, נרצחו וגופותיהם הועלמו. אני מרגישה שחלק ממני עבר את הסף יחד איתם, ומה שנשאר ממני הוא סוג של רוח רפאים שמשום מה עדיין מחובר לעולם הזה. עד היום, כשאני שומעת קופלאס (coplas, סגנון שירה מקומי), או סוג אחר של שירה שמקורה בתרבות הילידים, אני מרגישה שאני מתאחדת עם אותם אנשים איתם הייתי בכלא ועם תולדות העמים שלהם.

 

כאשר הייתי בת 11 חודשים העבירו את אמי לבית הסוהר דבוטו Devoto)) אשר בבואנוס איירס. שם לא נתנו לי להישאר איתה, ומסרו אותי לסבים מצד אבא, שגרו אז בעיר הבירה. כחודשיים אחר כך, אבי "הועלם". כמו רבים מהורי ה"נעלמים", סבי דפק בכל דלת אפשרית על מנת למצוא מידע על בנו. הוא עבר חוויות מאוד לא נעימות, אבל אחת הכי קשות הייתה כשהוא הלך למשרד הפנים, והפקיד שקבל את פניו פנה אליו בגרמנית ואיים עליו.

 

לצערי, סביי עלו ארצה כשהייתי כבת 3 וחצי, ולא הייתה לי הזדמנות לשוחח איתם שיחה בוגרת על חוויותיהם דאז. אבל אני יודעת שסבי ליווה את האימהות של כיכר מאי בתחילת דרכם. באותן הזדמנויות בהן הוא הצטרף למעגל האימהות, הוא פגש שתי נזירות צרפתיות שחשוב לי להזכיר אותן כאן היום: מדובר באליס דומון ו-לאוני דוקט (Alice Domon, Léonie Duquet). שתיהן התקרבו לקבוצת קרובי המשפחה של ה-"נעדרים". כנזירות קתוליות, הן האמינו שעליהן לעזור למי שסובל, למדוכא ולמנוצל. בכל אדם שהחברה מתעללת בו הן ראו את פניו של אלוהים, הסובל בגלל החטאים של אחרים. ככה הן ראו אותי ואת סביי. למרות הסיכונים הרבים, הן יצאו מגדרן כדי לעזור לנו בכל דרך אפשרית. מאוחר יותר אליס ולאוני נחטפו, הובאו למחנה הריכוז בבית הספר למכניקה של חיל הים (ESMA) שם עונו באכזריות והושלכו מכלי טיס בעודן בחיים אל מותן בנהר לה פלטה.

 

 

כשהיינו הולכות בימי חמישי להפגנות מול שגרירות ארגנטינה,
הייתי פוגשת שם דמויות מפורסמות
כמו קטרין דנאוב ואיב מונטאן,
שהצטרפו למחאה הבינלאומית נגד פשעי הדיקטטורה

 

 

אני מניחה שאירועים מסוג זה הם אלה שגרמו לסביי מצד אבא לעזוב את ארגנטינה ולעלות ארצה. כשזה קרה, עברתי לגור עם הסבים מצד אימא בעיר פרנה (Paraná), עיר הבירה של הפרובינציה אנטרה ריוס (Entre Ríos). שם הצטרפתי לאחיותיי הגדולות, שגרו עם הסבים ועם הדודה רוזה, שאז עדיין הייתה רווקה. אחרי כשנה וחצי, הדודה רוזה עלתה עם אחיותיי ואיתי על מטוס וביחד טסנו לפריז, שם פגשתי את אמי, ששוחררה וגורשה מארגנטינה, פגישה ראשונה בחיי מחוץ לקירות בית הסוהר.

 

השנים בצרפת היו מבחינתי מאתגרות אך טובות. אמי עבדה קשה כדי לפרנס את שלושתנו, כך שלמעשה אחותי הגדולה היא זאת שגידלה אותנו. חיינו בצניעות רבה, ואפילו הבגדים שלנו היו, בחודשים הראשונים שלנו שם, תרומות של הצלב האדום. אבל, מצד שני, הייתה לי תחושה שהחברה המארחת מכירה במאבקם הצודק של הוריי, תומכת בנו ומעריכה אותנו. המורים בבית הספר תמיד התייחסו אלנו (אל האחיות שלי ואליי) באהבה, ונתנו לנו מקום של כבוד. כמו כן, כשהיינו הולכות בימי חמישי להפגנות מול שגרירות ארגנטינה, הייתי פוגשת שם דמויות מפורסמות כמו קטרין דנאוב  (Catherine Deneuve) ואיב מונטאן (Yves Montand), שהצטרפו למחאה הבינלאומית נגד פשעי הדיקטטורה.

 

במידה מסוימת, מצב זה התהפך כשחזרנו לארגנטינה אחרי תום הדיקטטורה, ב-1985. אמנם אחותי האמצעית ואני זכינו ליחס אוהד מטעם המורות בבית הספר, אבל אחותי הגדולה סבלה מהתעללות של ממש בבית ספר התיכון. ביקשו ממנה, לקראת סיום שנת הלימודים, לעבור את המבחנים של 15 קורסים (את כל הקורסים של השנה האקדמית בה היא למדה ושהיא כבר עברה בצרפת, בתוספת עוד שלושה קורסים במקצועות כמו הנהלת חשבונות שלטענתם של מנהלי בית הספר לא לימדו אותם בצרפת). אחותי, כמובן, בקושי ידעה ספרדית, ולמדה קשה במשך כל הקיץ. בסוף, כנגד כל הסיכויים, היא עברה את המבחנים בהצלחה. כשהיא הגיע לבית ספר לקבל את האישור, המזכירה אמרה לעצמה באכזבה מסוימת: "כנראה שהיא בכל זאת אינטליגנטית!".

 

מעבר לזה, הרבה פעמים ילדים בבית הספר, ואחר-כך גם סטודנטים שפגשתי באוניברסיטה, לאחר שהיו שומעים משהו על הרקע שלי, היו מצדיקים באופן זה או אחר את הדיקטטורה ואת מאבקה ה"צודק" ב"חתרנות". חוויות אלה עזרו לי להבין עד כמה התמיכה במשטר הצבאי הייתה רחבה. מכאן גם המובן השני בו אני מרגישה כמו רוח רפאים: פעמים רבות, הסתכלו אליי כייצור שהרגע חזר מארץ המתים. פעמים רבות במפגש עם אנשים אחרים בארגנטינה חשתי אי-נוחות, את רצונם להימלט מהסיטואציה בעייתית הזאת, ולפעמים אפילו את החשק שלהם שאני אעלם. איני יכולה כבר לספור את מספר הפעמים ש"חברים", או אפילו קרובי משפחה שלי אמרו לי דברים כמו: "אנחנו שמחנו כששמענו על ההפיכה הצבאית כי האלימות של הגרילה הייתה בלתי נסבלת", או "האבא שלי אומר שאם היה צריך להרוג עשרה אנשים חפים מפשע כדי לחסל טרוריסט אחד אז המאמץ של הכוחות הבטחון היה שווה", או גם "האבא שלי אומר שכל הנעלמים ברחו למקסיקו ולמקומות אחרים".

 

 

פרופסור שחקר את הפרות זכויות האדם בקונוס הדרומי פנה אלי כדי להמליץ לי להימנע מלעסוק בנושאים הקשורים לדיקטטורה. הטענה שלו הייתה שאני לא יכולה לשמור על האובייקטיביות הדרושה למחקר מדעי. הופתעתי מאוד לשמוע טענה כזו

 

 

כשהחלטתי לעלות ארצה, חשבתי שאני שוב ארגיש, כמו בצרפת, אמפטיה או לפחות אדישות כלפי סיפור חיי. טעות גדולה. האדישות אמנם הייתה התגובה של רוב האנשים שמעולם לא שמעו על הדיקטטורה בארגנטינה, אבל הרבה פעמים גם נתקלתי באמירות דומות לאלה ששמעתי בארץ מולדתי. לפעמים אפילו נתקלתי בדברים גרועים יותר. לדוגמה, מי שנחשב היה ל-"מומחה" הכי חשוב בארץ בתחום של הפרות זכויות האדם בארגנטינה סירב לדבר איתי כשיצרתי איתו קשר מיד אחרי עלייתי ארצה. כשהתעקשתי, הוא הסכים לקבוע איתי פגישה, בה הוא שמע אותי מציגה את עצמי במשך כ-5 דקות בשעה שהוא מסדר דברים בחדר שלו ומשתדל לא להסתכל לי בעיניים. מיד אחרי זה, הוא אמר לי שעליי לעזוב את החדר כי הוא חייב להתכונן לשיעור. בהזדמנות אחרת, פרופסור מכובד נוסף למדעי המדינה שחקר את הפרות זכויות האדם בקונוס הדרומי (ארגנטינה, צ'ילה ואורוגואי) פנה אלי לאחר שהעברתי הרצאה בהקשר של ציון 30 השנה להפיכה הצבאית כדי להמליץ לי להימנע מלעסוק בנושאים הקשורים לדיקטטורה. הטענה שלו הייתה שאני, בכל הקשור לתחומים אלה, לא יכולה לשמור על האובייקטיביות הדרושה למחקר מדעי. הופתעתי מאוד לשמוע טענה כזו מבן אדם שהגיע לדרגת פרופסור, בין היתר, בגלל שכבר אז היו לי כמה שנות ניסיון בתחום חקר האנטישמיות, שכמו תחום חקר השואה, רווי בחוקרים יהודים. חשבתי לעצמי איך היה מגיב פרופסור ישראל גוטמן המנוח, שהיה גם ניצול וגם חוקר שואה, אם מישהו היה פונה אליו עם טענה כזאת. אני בטוחה שהוא היה מגיב, ובצדק, בחריפות. לצערי, זאת לא הייתה הפעם היחידה שקרה לי דבר דומה, וכמו בפעמים הקודמות הרגשתי באופן מאוד ברור שמנסים להשתיק אותי.

 

חשוב לי לציין שאני לא חושבת שמדובר כאן בעניין אישי. מדובר, בין היתר, בבעיה משותפת לכל התחומים המתיימרים "להביע את קולם" של קבוצות חלשות למיניהן. דבר זה מתומצת היטב בכותרתו של אחד הספרים של הוגת הדעות גיאטרי ספיבק ((Gayatri Spivak, האם יכול המוכפף לדבר? (""Can the subaltern speak?). תשובת ספיבק לשאלה זו היא, כמובן, שלילית, חוץ מאשר במקרים יוצאי דופן כמו הספר שלה, והיא מפרשת תופעה זו כתוצאה של אלימות אפיסטמולוגית של המדע המערבי (במיוחד הלימודים הפוסט-קולוניאליים בהם היא מתמחה) כלפי המוכפפים שלו.

 

לסיום, אני רק רוצה להדגיש משהו שוודאי נאמר ביומיים האלה בצורה זו או אחרת: היעדים המרכזיים של הדיקטטורה היו לעקור כל התנגדות לפרויקט שמטרתו הייתה ריכוז של כל המשאבים הכלכליים-חברתיים בידיים מעטות, וכן זריעת הפחד הכללי ההכרחי לניהול אורח חיים ניאו-ליברלי (תחרותי, אינדיבידואליסטי, אליטיסטי ונשלט על ידי הגורמים החזקים בשוק). המשטר הצבאי רצה להבטיח שרוב האזרחים במדינה יסגרו את ליבם אל מול הסבל של הזולת. הרודנים ותומכיהם התכוונו לבנות חברה שמוכנה להשלים עם העובדה שמספר הולך וגדל של אנשים יחיו חיים של עוני וייאוש. ובזה הם בהחלט הצליחו. בעוד שבארגנטינה ובמקומות אחרים באמריקה הלטינית, היו צריכים להפעיל טרור מדיני כדי להשיג מטרות אלה, במקומות אחרים דברים דומים קרו ללא צורך במשטר דיכוי. אולי זאת סיבה נוספת לתחושת הזרות העמוקה שבה אני חיה. חונכתי על ידי אנשים השייכים לעולם שמנהיגיו הועלמו. בשרידים שנותרו לעולם הזה, אשר בתוכם גדלתי, חשוב ביותר לשמור על יראת כבוד כלפי כל בן אדם, ללא הבדל במעמד כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי או אחר.  לצערי הרב, בחוגים מסוימים גישה זו עדיין נתפשת כ-"חתרנית".

 

נאואל רבקה:

"אבא חפר בור עמוק בחצר הבית
וקבר בתוכו ארגזים
עם ספרים ותקליטים "חשודים"
(מארקס, סי רייט מילס, פרנץ פאנון,
מרסדס סוסה, ז'ואן באז ופול רובסון
בילו ביחד כמה שנים מתחת לאדמה)"

להמשך קריאה: זיכרון ילדות, זיכרון קולנועי וכתיבת היסטוריה כדיאלוג מתמשך

לפני כמה שבועות שמעתי ראיון עם מומחה גרמני למצרים העתיקה וחוקר תרבות, פרופסור  יאן אסמן בתוכנית שיחות עם היסטוריה של אוניברסיטת ברקלי. כמו בכל תכנית, המרואיין התבקש על ידי מנחה התוכנית, הרי קרייסלר, לספר למאזינים על פרקי חייו שעצבו את אישיותו. פרופסור אסמן נדרך וענה ישירות: "קודם כל אני גדלתי בגרמניה הנאצית, וזה פרט חשוב מאוד עבור מי שאני", "אבל", הוא הוסיף מיד בצורה כמעט מתנצלת "משפחתי הייתה ליבראלית ואנטי נאצית ואנחנו חיינו כל הזמן בחשש ממה שעלול לקרות כתוצאה מהעמדות האידיאולוגיות של ההורים". אחרי שאסמן תיאר את האקלים של חוסר ודאות ופחד, הוא פנה לספר על חוויות ילדות משמחות ומעשירות כמו הקשבה למקהלות כנסייתיות וטיולים בטבע. היה משהו בדבריו של אסמן שגרם לי לחוש אמפטיה לסיפורו. ארגנטינה של סוף שנות השבעים לא הייתה גרמניה הנאצית, אבל השילוב הזה, של חשש, פחד, מבט מתוח אצל ההורים, חוסר אמון כלפי הסביבה ובו בזמן חוויות ילדות עזות, חלקן מאוד חיוביות, כולל הרפתקאות עם חברים בטבע, נשמע לי מוכר. השילוב הזה של חופש וסביבה מוגנת יחסית במרחבים האין סופיים של פטגוניה, ובו בזמן תחושה של תלישות, חוסר אמון ופחד, עיצב את מי שאני, ואת השאלות שאני נוטה לשאול כהיסטוריון וחוקר תרבות.

 

לפני שאגש למפגש שלי עם סרטים אודות השלטון הצבאי בארגנטינה, ארצה לעשות קצת סדר כרונולוגי. נולדתי בבואנוס איירס שלוש שנים לפני ההפיכה הצבאית. בין 1970 ל – 1974 אבא שלי היה פעיל בשמאל הפרוניסטי. אימא שלי הצטרפה אליו מאוחר יותר. בתקופה הזו הוא למד סוציולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס וכצעירים רבים חשב שכניסה של גורמי שמאל למפלגה הפרוניסטית על סתירותיה וזרמיה הרבים יכולה להטות את הכף לעבר סדר חברתי צודק יותר לא רק בארגנטינה אלא באמריקה הלטינית בכלל. אחרי שנולדתי ההורים החלו להתרחק באופן הדרגתי מפעילות פוליטית. בנוסף לצורך להתמודד עם קשיי פרנסה ומשפחה הולכת ומתרחבת, ספר לי אבי בכאב רב על הפילוגים הרבים בתוך קבוצות השמאל, על מאבקי כוח סביב אינטרסים אישיים, חוסר עקביות וחוסר משמעת בקרב חלק מהחברים למאבק. כחצי שנה אחרי ההפיכה הצבאית ההורים עברו מבואנוס איירס לנאוקן ((Neuquen, עיר צעירה ותוססת בצפון מערב הפטגוניה. למעבר הזה לא היה גורם אחד ויחיד. הסיבות היו בחלקן משפחתיות, בריאותיות ,כלכליות וגם פוליטיות. האלימות של המשטר הורגשה היטב בסביבה החברתית של ההורים והם רצו להתרחק ממוקד האירועים בבואנוס איירס. לי אין זיכרונות ברורים מהתקופה הזו, אבל המעבר לעיר מרוחקת גם גיאוגרפית ותרבותית זכור לי כמעבר מאוד חד וחשתי את הניתוק מהסביבה המוכרת לי. בין הקשרים החדשים של המשפחה, היו "פורטניוס" (בני העיר בואנוס איירס) בעלי משפחות צעירות כמו זו שלנו, עם רקע של פעילות בשמאל, חלק גם יהודים, שיצאו למין "גלות פנימית" בתוך ארגנטינה. בהמלצת "פורטניוס" אחרים שגם גלו לנאוקן, אבא חפר בור עמוק בחצר הבית וקבר בתוכו ארגזים עם ספרים ותקליטים "חשודים" (ספרים של מארקס, סי רייט מילס, פרנץ פאנון, תקליטים של מרסדס סוסה, ז'ואן באז ופול רובסון בילו ביחד כמה שנים מתחת לאדמה).

 

 

אני זוכר את הרעשים מהחגיגות בסביבה

כאשר ארגנטינה זכתה בגביע העולמי.

​אנחנו לא יצאנו החוצה לחגוג.

נשארנו בתוך הבית.

ובתוך הבית, אני זוכר את הפנים הזועפות של אבא.

 

 

הזיכרון הראשון הברור והמשפיע הקשור ישירות לתקופה של השלטון הצבאי, הוא מגיל 5, בשנת 1978. חיינו אז בעיר צ'יפולטי (Cipoletti), הסמוכה לעיר נאוקן. עדיין לא התעניינתי כל כך בכדורגל, אבל אני זוכר את הרעשים מהחגיגות בסביבה כאשר ארגנטינה זכתה בגביע העולמי. אנחנו לא יצאנו החוצה לחגוג. נשארנו בתוך הבית. ובתוך הבית, אני זוכר את הפנים הזועפות של אבא. הוא היה צמוד למכשיר הטלוויזיה השחור לבן שהיה לנו, דגם נובלקס. בלי קריאות צהלה בקול רם, בפנים רציניות כיבה את הטלוויזיה אחרי שמשחק הגמר מול הולנד הסתיים. לא חגגנו את הזכייה באליפות העולם. לא היינו חלק מהחגיגה. דממה בתוך הבית, רעם של שמחה בלתי מובן בחוץ. מנקודת מבט של ילד, אני חושב שלהיות חלק מה"לא-חוגגים", זאת הייתה חוויה מעצבת עבורי. היינו ה"לא-חוגגים". לחגוג, משמעותו הרמת דגל לבן מול הרשעים. לא חגגנו את חג המולד, לא חגגנו את חג ההתגלות וגם לא את אליפות העולם. אני חושב שחלק גדול מההתעניינות שלי המאוחרת בשילוש הקדוש הזה: תרבות פופולארית, אמצעי תקשורת המונים ושלטונות אוטוריטאריים, מתקשרת לחוויית היסוד הזאת בילדותי. שמחה מתפרצת בלתי נשלטת, שימוש מניפולטיבי בתרבות פופולארית על ידי שלטון רצחני, עצימת עיניים של הרוב המתפתה די בקלות להפוך הישג ספורטיבי מפוקפק לאירוע של אחדות לאומית, מזויפת? אמיתית? גם וגם?

 

לפני מספר שנים, כשהתחלתי להכין קורס על תרבות פופולארית ואמצעי תקשורת באמריקה הלטינית, חזרתי אל סרט שידעתי על קיומו אבל לא צפיתי בו עד אז.  הכוונה לסרט "החגיגה של כולם" (La Fiesta de todos), סרט הידוע לשמצה משנת 1979 בבימויו של הבמאי המוערך סרחיו רנן. החגיגה של כולם הוא סרט המשחזר את הישגי נבחרת ארגנטינה באליפות העולם מ-1978, תוך שילוב קטעים קומיים. הצפייה בסרט, המשדר את האופוריה הקבוצתית שאחזה כמעט בכל היא חוויה כלל לא פשוטה. ראשית, נטלו בו חלק כמעט כל המי במי של עולם הבידור והתרבות בארגנטינה (אלה שלא אולצו לצאת לגלות). קטעי ההומור מציגים בצורה מרושעת מאבק פיקטיבי בין הרוב החוגג ותומך נלהב בנבחרת הלאומית למיעוט סקפטי המפקפק ביכולת הנבחרת להגיע להישגים. הרבה פעמים שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שאני, מגיל צעיר מאוד, ידעתי מה קורה בארגנטינה. ידעתי על החטיפות, ידעתי על פשעי המשטר, ידעתי מהי הא.ס.מ.ה (E.S.M.A), בית הספר למכונאות של חיל הים בו עונו והועלמו פעילים פוליטיים, בעוד השאר טוענים שלא ידעו. כך לפחות היה זמן קצר אחרי שהמשטר הצבאי נסוג.

 

אחד מהקטעים הקומיים של הסרט, מספק באופן פרדוקסאלי, תשובה חלקית לשאלה הזו. הקטע מתאר שיחה בין אוהדי כדורגל הנוסעים באוטובוס עירוני. הדמות של ה"סקפטי", המגולמת על ידי הקומיקאי חואן קרלוס קלאברו, נכנסת לוויכוח סוער על גבול האלימות עם נוסעים אחרים בשל הביקורת שלו על משחק הנבחרת והסיכויים הקלושים לזכות בגביע הנכסף. רגע לפני שהוויכוח הופך לאלימות פיזית של ממש, דמותו של ה"סקפטי" מפציר בנוסע שעומד לתקוף אותו, ה"אם הוא לא שמע על קמפיין הממשלה, 'אנו הארגנטינים ישרים והומאניים'" (Nosotros los argentinos somos derechos y humanos), משחק מילים העושה דקונסטרוקציה של מושג זכויות אדם (derechos humanos) ומציב אותו בכיוון פרשני התואם את האידיאולוגיה הרשמית של המשטר. המשפט הזה, אשר הופץ ביו השאר בסטיקרים שהודבקו על מכוניות, היווה חלק מקמפיין יחסי ציבור של הממשלה, שנועד להדוף את ההאשמות אודות הפרות זכויות האדם. אחרי ההפצרה הזו, האוהד המתלהם, תומך נלהב של הנבחרת עונה ל"סקפטי": "זה (הקמפיין "אנו ישרים והומניים"), רק עבור התיירים!!!". לא הייתי בקולנוע בתקופה שהסרט הזה הוקרן, אבל אני עוצם לרגע עיניים, ומדמיין לעצמי את הצחוק המתגלגל של הקהל בעקבת הבדיחה בכיכובו של"הסקפטי". חלק אולי צחקו "מההברקה", מיעוט אחר אולי צחק והחביא בליבו פחד, אבל, מה שקשה לטעון מול תוכן הבדיחה, הוא חוסר הידיעה.

 

 

 בניגוד לסרט קמצ'טקה, מזיכרונותיי,

השותפות, ההבנות עם ההורים ביחס לסכנות האורבות,

והצמא להיות חלק מעולמם האידיאולוגי

​מנעו מאתנו את התמימות אשר משתקפת בסרט.

 

 

הסרט השני שהביא אותי להרהר בזיכרונות הילדות שלי ובתקופה של השלטון הצבאי בארגנטינה, הוא הסרט קמצ'טקה (Kamchatka), שניתוח מעניין שלו הוצג גם כאן בכנס על ידי צבי טל. הסרט משנת 2002 בבימוי של מרסלו פניירו, מספר על חיי משפחה של פעילי שמאל בתקופת השלטון הצבאי מנקודת מבט של ילד. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט, הוא הותיר בי רושם כבד ובו בזמן תחושה מסוימת של אי-נוחות. היו בו סממנים שהזכירו לי את ילדותי, הורים צעירים, עם מאפיינים דוריים דומים לאלה של הורי, רכב סיטרואן כמו זה שהיה לנו תקופה מסוימת וגם אזכור למשחק שולחן וור (War), ששיחקתי בשקיקה בילדותי, וסדרות טלוויזיה בהן צפיתי בקביעות.. לצד הסממנים של התקופה שגרמו לי לפרץ של התרגשות, התעוררו אצלי שאלות בנוגע לייצוג של ילדות תחת השלטון הצבאי. הורי היו פעילי שמאל לשעבר, הם עברו לאזור חדש ומרוחק על מנת להתחיל בחיים חדשים, אך איני זוכר את רגעי השמחה המשפחתית המתפרצת, המנותקת בצורה לא שלא נראית אמינה מהקונטקסט של אלימות בלתי מרוסנת של זרועות המשטר. במשך רוב הסרט, ההורים עושים מאמצים עילאיים לשמר את העולם התמים של הילדים ובו בזמן ולהקפיד לתת להם הנחיות הנחוצות על מנת שלא להיתפס על ידי אנשי הצבא. לאורך רוב הסרט הארי, המשחק את דמות הילד, מתעקש לפרש את הסכנות ואת הנחיות הבטיחות של ההורים, תוך בריחה אל עולם הפנטזיה של חוברות הקומיקס והסדרות שהוא אהב. בניגוד לילד הארי, אני לא נאלצתי לאמץ זהות בדויה, אבל הייתי ער לסכנות שמסביב. הייתי ילד שאוהב ספרי קומיקס וסדרות טלוויזיה, אך גם ניסיתי להבין ולהיות חלק מעולם המבוגרים ככל שניתן. התעניינתי מאוד בפוליטיקה, בארגנטינה ובעולם. בניגוד לסרט קמצ'טקה, מזיכרונותיי, השותפות, ההבנות עם ההורים ביחס לסכנות האורבות, והצמא להיות חלק מעולמם, האידיאולוגי מנעו מאתנו את התמימות אשר משתקפת בסרט.

 

אני רוצה לספר על קטע מחיי שזכור לי בעיקר כי "שברתי את הקודים" של הזהירות הנדרשת במעבר בין השיח המתנהל בעולם הפרטי של הבית לבין זה שמתקיים בחוץ. זה היה באפריל 1982, מלחמת מלווינאס (Malvinas). שוב, אופוריה קולקטיבית בחוץ, רטוריקה אנטי אימפריאליסטית ברדיו ובטלוויזיה שצצה לה פתאום משום מקום. ובבית חוסר הבנה, זעם והתנגדות חריפה למניפולציה הגסה והמסוכנת של המשטר הצבאי. הייתי אז בכיתה ד', בית ספר ציבורי בנאוקן. הייתה לי מורה בשם לואיסה. לשם שינוי חיבבתי אותה ובטחתי בה. אולי זה היה בשלושה או בארבעה באפריל שהמורה פתחה את השיעור ושאלה אותנו, מה אנחנו חושבים על המצב. אולי היא, אולי החברים לכיתה, הזכירו את הפגנת התמיכה ההמונית מול משכן הממשלה. מישהו ציין שהגיעו המון אנשים למפגן התמיכה. ואני, שרציתי להישמע מתוחכם ובוטח (תכונה שממנה לא נגמלתי עד היום) שלפתי תשובה מתוך איזו שהיא הערה ששמעתי מאבא יום קודם.., עניתי: "הרי כולם (המפגינים) הם עובדי ציבור", כדי להסביר שהם הפגינו כי חייבו אותם. אחרי שאמרתי זאת, זיהיתי חיוך שובב אצל המורה לואיסה אשר המשיכה בדיון. חזרתי מבית הספר לארוחת הצהריים. כל המשפחה ישבה סביב השולחן. ההורים שאלו איך היה בבית הספר? על מה דיברתם בכיתה? ואני סיפרתי איך היה באותו יום, כולל התשובה שלי המתחכמת ביחס להשתתפות ההמונית בהפגנה. אני זוכר עד היום את הנשימה העמוקה של ההורים. לא לחץ היסטרי כלפי חוץ, אבל, בכל זאת, הבחנתי איך האוכל נתקע בגרונם. זמן מה מאוחר יותר התברר לי שהמורה לואיסה בהחלט התנגדה למלחמה והייתה מאוד מודאגת מפני שהבן שלה הצעיר גויס לצבא.

 

מאז הרהרתי רבות על המקרה. הייתי בן 9, אבל בעיני עצמי הייתי כבר אדם "בוגר" ואחראי. בתקופת עבודתי על מחקר הדוקטורט שעסק בשלטון הצבאי בברזיל, רכשתי כמה כלים לניתוח היסטורי שעזרו לי להבין את התקופה בארגנטינה ואולי להיות גם יותר סלחני כלפי עצמי. כיום ידוע שבשנת 1982 לפני המלחמה המשטר הצבאי עמד בפני קריסה, והמלחמה הייתה למעשה צעד נואש על מנת לשמר את השלטון. כמה ימים לפני שפרצה המלחמה הייתה לראשונה הפגנה המונית של עובדים אשר דרשו "שלום, לחם ועבודה", דבר שהתפרש כהתחלת הסוף של השלטון הצבאי. אני לא זוכר את זה בבירור, אבל אני מתאר לעצמי שקראתי משהו בעיתון על הפגנת העובדים והרגשתי בבית תחושה של תקווה ואולי יותר מזה. היום אני יכול להגיד לעצמי שלא "שברתי" את הקודים,  אלא שדווקא חשתי היטב את "הרוחות החדשות" שהורידו את מפלס הפחד והזהירות.

 

בניגוד לסרט קמצ'טקה זיכרון הילדות הראשון שלי שיש בו שמחה מתפרצת מותרת ולגיטימית הוא משנת 1983 עם קיום הבחירות הכלליות וחזרה לשלטון דמוקרטי. ליוויתי את אבא לחצר הבית ויחד חפרנו בור כדי לחלץ את הספרים והתקליטים האסורים מתחת לאדמה. חלק מהארגזים הצלחנו למצוא. אחרים נסחפו בזרמים תת-קרקעיים. מהספרים והתקליטים שהצלחנו למצוא, חלק יצא מכלל שימוש בשל העובש והריקבון, והיו כמה ספרים ותקליטים שהצלחנו להחזיר לספריה, בדיוק כמו שאירוע זה היום מנסה להיאבק בפגעי הזמן והמרחק ולזכור ולספר את אשר היה.

חררדו לייבנר:

"בדרך חזרה מבית הספר
פגשה אותי ואת אחותי
אשתו ההריונית של בן דוד שלי.
לא חוזרים הביתה.
ההורים כבר ארזו בבוקר מה שיכלו
ומחכים לנו במקום אחר"

 

להמשך קריאה: להפוך ל"אחר" תוך בריחה מ-הקונדור

גילוי נאות: אני לא ארגנטינאי. אני אורוגואי. אז, מה אני עושה כאן בפאנל עדויות על 40 שנה להפיכה הצבאית בארגנטינה? הדיקטטורה בארגנטינה הייתה ארגנטינאית, היו לה שורשים ארגנטינאיים, מאפיינים ארגנטינאים, גורמים ארגנטינאים, הרבה קורבנות ארגנטינאים, אבל היא לא הייתה רק ארגנטינאית. היא הייתה חלק ממהלך כולל באמריקה הלטינית ובמיוחד ברוב ארצות דרום אמריקה. התהליכים היו תהליכים יבשתיים ולא רק לאומיים ואלה היו תהליכים בזיקה, בהשפעה ובמגע הדדי משמעותי מאוד.

 

הוריי היו פעילים קומוניסטים בתנאי מחתרת באורוגואי, הדיקטטורה שם החלה רשמית כבר ביוני 1973. בנובמבר 1975 – הייתי כמעט בן 11 – הם הצליחו לברוח לאחר שרבים מהחברים שהיו קשורים בפעילותם נאסרו. כנראה שרוב אלה שנאסרו אז, לא נשברו מהר תחת עינויים ולקח קצת זמן למודיעין הצבאי לחשוף חלק מהרשתות המחתרתיות. ההורים נסעו לבואנוס איירס מהיום למחר. אחותי ואני נשארנו כשבועיים אצל דודים שלי במונטבידאו (Montevideo). המשכנו ללכת לבית הספר עד שהחשש שישתמשו בנו כאמצעי לחץ להחזיר את הורי גרם לכך שגם אנחנו עלינו על אונייה לבואנוס איירס.

 

בדיעבד ההחלטה לחפש מקלט מדיני בארגנטינה בסוף 1975 לא נראית כהחלטה הכי נבונה או הכי רואה את הנולד. אבל היא הייתה ההחלטה הכי פשוטה לאור הקירבה והמיידיות של הנסיעה והכי מתבקשת לאור זה שאמא שלי ארגנטינאית ושהייתה לנו שם משפחה קולטת ומסייעת. אפילו הילדים, אחותי ואני, הכרנו את העיר מביקורים קודמים ולא הרגשנו לגמרי זרים בסביבה הזאת.

 

 

המרדף הפך לרשמי:

שמות הורי הופיעו

כמבוקשים בעיתונים ובטלוויזיה

 

 

קצת יותר מחצי שנה חיינו בארגנטינה. תחילה, ההורים שלי עוד עקבו אחר המתרחש באורוגואי בציפייה שאולי חבריהם ישוחררו וגל הדיכוי יחלוף. אבל קרה בדיוק ההיפך. לא רק שכוחות צבא באו לחפש את ההורים שלי בבית, אלא שבתחילת 1976 הם אף השתלטו על הבית ולא עזבו עוד. המרדף הפך לרשמי: שמות הורי הופיעו כמבוקשים בעיתונים ובטלוויזיה. בקיץ של 1976 היה ברור שעלינו לפרוק את מעט המזוודות שלנו בבואנוס איירס ולהתחיל לבנות בה חיים. אבא מצא עבודה, שכרנו דירה, רשמו אותי ואת אחותי לבית ספר יסודי. שום דבר מזה לא היה פשוט. לאבא שלי לא היו ניירות מתאימים לעבודה באופן רשמי בארגנטינה. הוא היה רופא קרדיולוג. בעזרת הסולידריות האמיצה של ד"ר רנה פבלורו (René Favaloro) – הקרדיולוג הארגנטינאי – נמצא פיתרון תוך עקיפת חוקים ותקנות. כך התאפשר לאבא שלי לעבוד ולקבל משכורת והתאפשר לנו להתחיל לתפקד בבואנוס איירס לא כתיירים או מבקרים לרגע.

 

רק עוד מילה אחת על ד"ר פבלורו והסולידריות המדהימה שלו. הנה משהו שנודע לי רק לפני שנים מעטות, משהו שאבא שלי מעולם לא ספר לי – נאמן תמיד לסודיות המחתרתית, הוא אף פעם לא סיפר את מה שלא היה צריך לספר. שנה וחצי לפני בריחתנו לבואנוס איירס, מדי כמה שבועות אבא היה מגיע ממונטבידאו להשתלמויות במחלקה של ד"ר פבלורו בבית החולים גואמס בבואנוס איירס (Sanatorio Güemes). בו בזמן אבא שלי היה פעיל מחתרת באורוגואי. אחד ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית היה חולה לב ומטופל על ידי אבא שלי. מצבו הבריאותי של האיש, שהיה מבוקש מאוד באורוגואי, הידרדר. אבא שלי דבר עם פבלורו שהסכים לקבל אותו בבית החולים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. פעילי מחתרת הבריחו אותו ביאכטה שחצתה את הנהר לחוף שומם מחוץ לבואנוס איירס ואבא שלי ליווה אותו בבית החולים עד להשלמת ניתוח המעקפים והברחתו חזרה לפעילות מחתרתית באורוגואי. פבלורו, הרופא המפורסם והמצליח, סיכן את עצמו ואת פועלו כדי לערוך ניתוח מעקפים לא-חוקי לאיש מחתרת אורוגואי. לא היו הרבה אנשים כאלה, בוודאי לא במעמדו.

 

בחזרה להתאקלמות שלנו בבואנוס איירס בראשית 1976. דירה ובית ספר נבחרו בשכונת מעמד בינוני שקטה מאוד, ויז'ה דל פארקה (Villa del Parque). ההורים שלי היו בקשר בבואנוס איירס עם פעילים אורוגואים אחרים, חלקם הגיעו אליה לפנינו. אלה המליצו לא להסתובב במרכז העיר, לא להתקרב לקיוסקים שמוכרים עיתונים אורוגואים כי בקרבתם נצפו "טיראס",(Tiras) שוטרים סמויים אורוגואים. עדיין לא ידענו על "תוכנית קונדור" – תוכנית של תיאום מודיעיני וסיוע מבצעי של הדיקטטורות צ'ילה-ארגנטינה-אורוגואי-ברזיל-פרגואי במצוד אחר מתנגדים פוליטיים. היום אנחנו יודעים שתוכנית קונדור נרקמה באופן מבצעי ממש באותם ימים בהם הגענו לבואנוס איירס. לא ידענו אז שבחודשים הבאים חוליות של המודיעין הצבאי האורוגואי יצטרפו ליחידות החטיפה הארגנטינאיות ואלה יתנו עבורם שירותי חטיפה, עינוי ואף חיסול. כן ידענו שהמשטרה האורוגואית נוכחת בעיר ומנסה לעקוב. לכן ההחלטה הייתה להישאר בפרופיל כמה שיותר נמוך. לא לבלוט, לא להתבלט. לא להשתמש במילים מסוימות שמסגירות את האורוגואיות שלנו. יש מילים וביטויים מובהקים שהיינו צריכים להימנע מהם:  Ta, bo, chiquilin, botija, boniato,.

 

אקצר את סיפור העובדות כדי להגיע לחלק הרפלקסיבי יותר. התחלנו ללמוד בבית הספר הארגנטינאי. בני דודים שלי, בני 20 פחות או יותר, שגם נאלצו לברוח מאורוגואי באו להתגורר אצלנו כמה שבועות, עד שמצאו ושכרו לעצמם דירה. ואז הגיעה ההפיכה הצבאית הארגנטינאית של ה- 24 במרץ. ממה ששמענו, כולם חיכו לה. היא לא הפתיעה אף אחד. כמה ימי חופשה מבית הספר. חזרנו לבית הספר ותמונת הנשיאה המודחת הורדה מחדר המזכירות. גם תמונת בעלה המנוח חואן פרון נעלמה. במקומן תמונות נוף ארגנטינאיות. בינתיים גם הידיעות מאורוגואי החריפו: ההשתלטות על הבית שלנו הפכה לקבועה, חקרו שכנים וקרובי משפחה ואיימו עליהם. באיומי אקדח לקחו מדוד שלי יפוי כוח שהיה לו על מנת שינסה למכור את הבית שלנו.

 

 

ימים מוזרים בהמתנה דרוכה,

בחיפוש אחר מוצא,

עוברים מבית לבית,

ברחוב תמיד מסתכלים לצדדים ואחורה

לראות אם אין מעקב

 

 

פעם אחת, בבואנוס איירס עצמה, ההורים שלי נתקלו במבצע סגירה של רחובות לצורך חטיפה של מישהו ובפעם אחרת כשנסענו באוטובוס, מכונית פורד-פלקון עקפה את האוטובוס מימין במהירות מסחררת וידיים עם אקדחים ביצבצו ממנה. שתיקה מעיקה בתוך האוטובוס הקטן. למכונית לא הייתה לוחית זיהוי. חייב לומר ששמענו גם ביטויים של תמיכה אזרחית בדיכוי. מורה פרטית שנתנה לי כמה שיעורים כדי שאשלים פערים בתוכנית הלימודים, השתמשה פעם בדיבור עם מישהו אחר בנוכחותי בביטוי השגור "כנראה שיש לזה סיבה" (por algo sera), ביטוי שהצדיק מעצר\העלמה של מישהו. ילדים בבית הספר לעגו לילד אחר ואמרו ש"אבא שלו פרוניסט". בית ספר יסודי בשכונת מעמד ביניים אנטי-פרוניסטית מובהקת. "עבודה ומשמעת" הייתה הסיסמה האוטוריטרית של המורה הקשוח בכיתה ו' שהתעניין בעיקר בלדרוש מאיתנו שנכתוב בעט נובע בלי להשאיר כתמים על הדף. מסדרי הבוקר, שירי הדגל וההמנון היו תכופים וממושכים יותר בארגנטינה מאשר אלה שהורגלתי אליהם באורוגואי. הכיתות היו מופרדות. הייתי בכיתת בנים והתרבות היומיומית בה הייתה בו בזמן ממושמעת ואלימה יותר מזו שהכרתי.

 

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-20 במאי 1976 חוליות המודיעין האורגואי ליוו את יחידות החטיפה הארגנטינאיות במבצע הגדול הראשון שלהם במסגרת תוכנית קונדור כנגד גולים אורוגואים בבואנוס איירס. שני חברי פרלמנט אורוגואים – אחד מהשמאל והשני איש ימין מתון מהמפלגה הלאומית האופוזיציונית נחטפו. גופותיהם עם סימני אלימות הופיעו כמה ימים אחר כך ליד כביש ראשי. יחד איתם הופיעו גם הגופות של זוג צעירים פעילים של מחתרת הטופמרוס (Tupamaros). באותו בוקר ממש נחטף מביתו הרופא מנואל ליברוף (Manuel Liberoff), קומוניסט, חבר קרוב של אבא שלי, חבר אישי ושותף פוליטי, אשר יחד איתו תכנן אבי לפתוח מרפאה בבואנוס איירס. שרידיו של ליברוף לא נמצאו עד היום. עוד בבוקר החטיפה של ליברוף אשתו הספיקה להודיע למכרים וההודעה על כך הגיעה מהר להורים שלי. כל השגרה שהתחלנו לבנות נקטעה. היו סיבות טובות לחשוש שאם ליברוף היה במעקב וברשימת היעדים לחטיפה כך גם הוריי. בדרך חזרה מבית הספר פגשה אותי ואת אחותי אשתו ההריונית של בן דוד שלי. לא חוזרים הביתה. ההורים כבר ארזו בבוקר מה שיכלו ומחכים לנו במקום אחר. התחילה סדרה של ימים מוזרים בהמתנה דרוכה, בחיפוש אחר מוצא, עוברים מבית לבית, ברחוב תמיד מסתכלים לצדדים ואחורה לראות אם אין מעקב, ישנים בבתים סולידאריים אבל לא רוצים לסכן אף אחד.

 

סוף מאי – תחילת יוני: היו מעט אפשרויות. היה לנו ברור מאוד שאנחנו צריכים לעזוב מהר את בואנוס איירס ובעצם את ארגנטינה. היו שתי בעיות: לאבא שלי ולנו לא היו דרכונים ואיננו יודעים האם אבא שלי מופיע ברשימות המבוקשים בנמל התעופה או בתחנות הגבול של ארגנטינה. כעת כבר היה ברור לגמרי שהצבא והמשטרה בארגנטינה עובדים יחד עם המודיעין האורוגואי כנגד הגולים. אפשרות אחת – הכי מתבקשת, הייתה לצאת באמצעות האו"ם. ליד משרדי האו"ם בבואנוס איירס היה תור מתמיד של פליטים-גולים מארצות שכנות נוספות. האו"ם היה מוצא עבורך ארץ מקלט ומספק לך ניירות פליט באמצעותם אפשר היה לעזוב עם חסינות בינלאומית. משיקולים בינלאומיים הדיקטטורות כבדו את ניירות הפליט. אבל הן לא כבדו את התור ליד משרדי האו"ם על מנת לבקש את מעמד הפליט. ביום בו אמורים היו ההורים שלי להגיע לראיון במשרדי האו"ם נחטפו מספר ממתינים מהתור עצמו שהשתרך אל מחוץ לבניין.

 

אפשרויות אחרות היו מקסיקו – שהדיפלומטים שלה גילו סולידריות ונדיבות כלפי נרדפים בארגנטינה, אורוגואי וצ'ילה. הייתה גם ישראל – אפשרות שהעלה סבא שלי אשר הגיע ממונטבידאו וכבר עשה גישוש ראשון בשגרירות שם. שתי האפשרויות נבדקו. הפנייה לישראל לא הייתה כל כך טבעית. ההורים שלי לא היו ציונים. לאבא שלי היו בעבר מחלוקות עם הציונים במונטבידאו ומעולם לא הסתיר אותן. מפנים אותו לשליח הסוכנות היהודית ששמו רקנאטי, שהיה המארגן של מבצעי המילוט מארגנטינה. אבי לא הסתיר מפניו את זהותו הפוליטית. הוא אמר לו מפורשות שהוא לא ציוני, שהוא קומוניסט. שליח הסוכנות השיב שלמרות זאת מוכנים לעזור, שיש לו עניין בהעלאת יהודים לארץ גם אם אינם ציונים ושהוא בונה על כך שילדיו יתחנכו בארץ ויהיו ציונים (העניין הזה לא ממש הצליח להם). הייתה התלבטות במשפחה. מקסיקו קסמה להורים יותר מבחינת הקרבה בשפה ובתרבות. ישראל נראתה כמקום רחוק, מנוכר ובעייתי מבחינה פוליטית. אבל, את המילוט לישראל אפשר היה לארגן מיד, תוך יומיים. בשגרירות מקסיקו העריכו שזה עלול לקחת עוד כמה ימים ולא היה להם מועד סופי. בשניים ביוני יצאנו מבואנוס איירס בטיסה עם תעודות מעבר ישראליות. תוך יום וחצי ולאחר שתי החלפות טיסות באירופה הגענו לכאן.

 

 

מרגע היציאה מאורוגואי בחודש נובמבר
הלכנו והפכנו לאחרים.
עשינו מעין עסקת חליפין.
קבלנו את החיים, את החירות היחסית
(לא בית הסוהר או חדר העינויים)
בתמורת לאחרות

 

 

מרגע היציאה מאורוגואי בחודש נובמבר הלכנו והפכנו לאחרים. עשינו מעין עסקת חליפין. קבלנו את החיים, את החירות היחסית (לא בית הסוהר או חדר העינויים) בתמורת לאחרות. עסקה מתמשכת ובלתי נגמרת, עסקת חליפין שכרוכה בקריעה פנימית מתמדת כדי לשמור על שלמות ובריאות הגוף. להסוות את האורוגואיות שלנו בבואנוס איירס, להיות אנחנו ולא אנחנו. וגם כאשר היא ידועה למישהו להמציא סיפורים וסיבות שקריות להגירה שלנו. בעיני ילד שהתבגר פתאום זה התבטא בתחושת המוזרות והבגידה הקלה שחשתי כאשר עמדתי במסדר בוקר בבית ספר ארגנטינאי ונאלצתי לשיר מארשים של הלל לדגל ארגנטינה. וחשבתי לעצמי, מה יודעים או חושבים החברים לשכונה או לכיתה באורוגואי? מה המשמעות בעיניהם שביתי הפך לבסיס צבאי בתוך השכונה ושהורי הופיעו כמבוקשים בטלוויזיה? אולי הפכו אותי לאחר בעיניהם? ובכלל לא הייתה אפשרות לדבר איתם ולהגיד להם משהו. בודאי שלא לשלוח מכתב.

 

וזה לא נפסק עם ההגעה לארץ: ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות לי את השם הפרטי, לעברת אותו ולשנות אותי. מורה שכאשר התחלתי לדבר קצת את השפה, מבקשת לפני כולם שאסביר על האנטישמיות בארצי שבגללה לכאורה באתי לארץ. וניסיונותיי חסרי הסיכוי להסביר לה, שכמעט כל חברי לא היו יהודים ושמעולם לא נתקלתי באנטישמיות, לא בשכונה ולא בכיתה. גם כאשר  הצלחתי להדוף את ניסיונות הגיוס לנרטיב שהמדינה כאן מבקשת לספר, את הנרטיב האמיתי שלי לא יכולתי לספר. כי הוא לא הובן. וגם כי הטראומה של ההורים הייתה חיה ובועטת והפחידה אותם עד כדי כך ששנים אחר כך הם בקשו לא לדבר ולא לספר ולא להיחשף. כי לך תדע מה יעשו לך ומי יעשה לך. הניצולים מהמרדף, נמלטי הקונדור הם לא ממש אזרחים, הם כבר לא יוכלו להיות אזרחים מלאים. הם אסירי תודה שהצילו אותם והם מפוחדים בעקבות המרדף, והם חשים לא כאזרחים בני חורין אלא כמבקשי מקלט כאן שלא צריכים לעשות בעיות למי שהצילו אותם. והם ידעו, ידעו היטב, שהמדינה אליה הגיעו מדכאת אחרים, ושהיא עושה דברים איומים ומטילה משטר צבאי על אחרים תחת שלטונה והם ידעו שהמדינה הזאת גם סוחרת בנשק ומקיימת שיתופי מפעולה עם רודפיהם הגרועים ביותר. אבל הם היו מחויבים לא לעשות בעיות בארץ בה מצאו מקלט, גם אם אף אחד לא בקש זאת מהם. אסירי תודה הם גם אסירים, לפחות למשך כמה שנים.

 

מצאתי לנכון לקיים את השיחה הזאת
לא כדי לשים את קורבנות הדיקטטורה בארגנטינה
במקום מכובד בתחרות הסבל והקורבנות
​אשר נערכת כאן לעתים קרובות

 

 

מצאתי לנכון לקיים את השיחה הזאת בעברית בפאנל המסיים של כנס 40 שנה לדיקטטורה בארגנטינה לא כדי לשים את קורבנות הדיקטטורה בארגנטינה וקרוביהם החיים כאן במקום מכובד בתחרות הסבל והקורבנות אשר נערכת כאן לעתים קרובות ושבשיח הישראלי מהווה לא רק דרך למאבק על הכרה אלא אף דרך לתבוע דברים אחרים. ההכרה בסבל ובעוול שנעשה לאנשים, לכל האנשים, היא מאוד חשובה. לא נגדה אני יוצא, אלא כנגד התפיסה שסבל וקורבן מקנה זכויות אנושיות וחברתיות ולכן כדי להשיג סבסוד לתרופות קשיש עני צריך לטעון להיותו ניצול שואה. כל הקשישים העניים זכאים לתרופות מסובסדות. בעצם, לא צריכים להיות כלל קשישים עניים.

אבל רציתי גם לשים את הזוועה הארגנטינאית בפרספקטיבה היסטורית ובפרופורציות. חשוב לקבל הכרה אבל לקבל אותה מבלי לאבד את היכולת להכיר בזוועות אחרות. הדיקטטורה בארגנטינה, לדעתי כהיסטוריון, לא הייתה האירוע הנורא ביותר בהיסטוריה של ארגנטינה מבחינת היקפי סבל אנושי ועוול זוועתי. מה שצבא ארגנטינה כינה "כיבוש המדבר", מבצע צבאי לכיבוש דרום ארגנטינה וחיסול עשרות אלפי אינדיאנים בסוף המאה ה- 19 מתעלה מבחינת הזוועות האנושיות.

הדיקטטורה בארגנטינה הייתה אכזרית מאוד אבל היא גם לא הייתה הדיקטטורה הרצחנית ביותר באמריקה הלטינית באותן שנים. בגואטמלה נרצחו כ- 100 אלף איש ואישה, רובם הגדול איכרים אינדיאנים בפעולות דיכוי וטיהור אתני. חלקם נודע כיצד מתו, רובם נקברו בקברי אחים ללא כל תיעוד. צבא ארגנטינה הגיש סיוע באותם שנים לצבא גואטמלה. גם המלחמה המלוכלכת בפרו בשנות ה- 80 וראשית ה- 90 גבתה מספר קורבנות גבוה יותר מזו של ארגנטינה וגם בה היו נעלמים. גם מלחמת האזרחים באל סלבדור ובניקרגואה היו כרוכות במספר עצום של קורבנות באותה תקופה. ואם נלך לעולם הגדול – אז, קמבודיה מראה באותם שנים ממש שרצחנות אכזרית שמאבדת כל קנה מידה אנושי יכולה לצמוח גם ממי שמקורם האידיאולוגי בשמאל.

 

 

וכאן, במזרח התיכון ובישראל?

 

 

מה שסחבתי כל השנים מאותה עקירה, בריחה, מרדף, גלות, אחרות כפויה, היה ללא ספק עוול וסבל שבאמצעות הסיפור עליו אני מבקש הכרה לגביו. אבל, מה קורה כאן? האם התחושה המחניקה שליוותה אותי שנים, תחושת המחנק בגרון, בכל מחשבה על כך שהבית ממנו נעקרתי לפתע באמצע הילדות ושהתגוררו בו אנשים אחרים – אלה שעקרו אותי או שהיו קשורים אליהם, האם התחושה המחניקה הזאת שונה מזו של פליט פלסטיני שיושב היום קשיש במחנה פליטים כלשהו ושהיה חי בחלקת האדמה שבה בנוי היום הבית שלי היום או שבנויה עליו האוניברסיטה הזאת?

הדיקטטורה בארגנטינה תרמה לרפרטואר הדיכוי בעולם שתי תופעה מזוויעות: אחת היא ההיעלמות המתוכננת של הקורבנות, עם כל האי וודאות המלווה את המשפחות ואת החברה כולה במשך שנים והשנייה היא חטיפת תינוקות המונית, שוד תינוקות שיטתי. זה היה ייחודי לה, אבל לא בלעדי לה. הנסיבות מאוד שונות, אבל האם הסבל של משפחה תימנייה שתינוקה נחטף כאן בשנות ה- 50 שונה מהסבל של משפחה ארגנטינאית? זה שונה, אבל דומה להחריד מבחינה אנושית. שונה ודומה.

שיתוף פעולה מודיעיני כנגד מתנגדי משטר נוסח "תוכנית קונדור" זה דבר מוכר בהיסטוריה. קנה המידה של קונדור היה גדול במיוחד. אבל לא מזמן שמענו בתוכנית טלוויזיה בישראל איש מודיעין בכיר לשעבר שמספר על כך שסייע למודיעין המרוקאי להעלים עקבות של בן ברקה, איש שמאל מרוקאי אשר נחטף בפריס באמצע שנות ה- 60, עונה והועלם במבצע מרוקאי שזכה לסיוע ישראלי. וישנו עדיין נעדר ישראלי אחד, שישנו חשד שנפל קורבן לאותה שיטת העלמה פוליטית בעת ששהה באירופה – דני סעיל, איש הפנתרים השחורים שבזמנו הואשם כמי שסייע להתארגנות של מחבלים באזור חברון וברח מהארץ. סיפורו עד היום הוא תעלומה.

למה אני מזכיר את זה? כי חשוב שנזכיר וניתן הכרה לקורבנות הדיכוי של הדיקטטורה בארגנטינה. אבל, לתת היום את ההכרה הזאת כאן בישראל זה קל ופשוט יחסית. זה לא עולה לנו בכלום. בכל חברה, אנשים נבחנים כאשר הם מסוגלים או לא מסוגלים להכיר בפשעים ובעוולות שבוצעו באותה חברה ושההכרה בהם יש לה משמעות לא נוחה ומערערת של הסדר החברתי והשלטוני הקיים. אפשר וצריך לבוא בטענות כלפי אותם חלקים בחברה הארגנטינאית שהעדיפו לא לדעת מה קורה, שאף הצדיקו את הזוועות. אבל, לכל אחד ואחת מאיתנו צריכה להיות אחריות כלפי הזוועות בחברה שבה הוא חי.

 

 

 

 

 

 

סופיה מנשה הציגה במהלך הפאנל את סיפור חטיפתו והיעלמו של אחיה הצעיר, קיקה. את מסע החיפושים אחריו והשפעת היעלמותו על משפחתה.

 

לקישור לספרה על ההיסטוריה המשפחתית ולעדותה בשפה הספרדית
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive